929 בראשית פרק יב פסוק א

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

לא אֲרַחֵף בֶּחָלָלמְשֻׁלַּחַת רֶסֶןפֶּן יִבְלַע עָנָןאֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּישֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָעאֵין לִי קִיּוּםבְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹתשֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמ' 215

לא להיות מרחף בחלל בלי הכוונה והנה השם נותן לאברהם הוראה ללכת מארצו ומולדתו ומבית אביו. אפשר ללכת מהמקור שלך? יש מקום שתמיד ילך איתך לכל מקום, בית אביך. המקום ממנו באת. הוא טבוע בך לנצח. אברהם שמצטווה ללכת לא מצטווה לנטוש את בית אביו אלא לקחת אותו עימו למסע החדש לארץ שהשם נותן לו, ארץ כנען.

אלתרמן רואה באברם את הילד שמחפש מחסה אצל הוריו כשהוא מקבל את ההוראה ללכת. במסע מפותל מוביל אותו השם עד שהוא חוזר שוב לחיקו.

בִּהְיוֹתוֹ יָשֵׁן עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ בְּפוֹלִין כְּתֹם / 

הַמִּלְחָמָה, מִפַּחַד לִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ.

עִיר פּוֹלָנִית,

יָרֵחַ רָם,

וּכְתָמִיד – עֲנָנִים בְּשַׁיִט.

בְּבוֹא־לַיְלָה שׁוֹכֵב הַיֶּלֶד אַבְרָם

עַל אַבְנֵי מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת.

מִתְיַצֶּבֶת אִמּוֹ לְפָנָיו מִקָּרוֹב

וּבְרַגְלֶיהָ בָּאָרֶץ אֵינֶנָּה נוֹגַעַת.

וְאוֹמֶרֶת: אַבְרָם, קַר הַלֵּיל וְרָטֹב.

בַּיְתָה בּוֹא, לַמִּטָּה הַמֻּצַּעַת.

וְעוֹנֶה לָהּ אַבְרָם:

אִמִּי, אִמִּי, 

לֹא אִישַׁן בַּמִּטָּה כְּכָל יֶלֶד.

כִּי אוֹתָךְ בָּהּ רָאִיתִי,

אִמִּי, אִמִּי,

יְשֵׁנָה וּבְלִבֵּךְ מַאֲכֶלֶת.

מִתְיַצֵּב אָז אָבִיו וּמוֹשִׁיט אֵלָיו יָד

וְגוֹעֵר בּוֹ, שָׁקוּף וְגָבוֹהַּ.

וְאוֹמֵר לוֹ: אַבְרָם, בּוֹא הַבַּיְתָה מִיָּד

בְּנִי אַבְרָם, חִישׁ הַבַּיְתָה בּוֹאָה.

וְעוֹנֶה לוֹ אַבְרָם:

אָבִי, אָבִי,

שָׁם אֶפְחַד לַעֲצֹם הָעֵינַיִם.

כִּי אוֹתְךָ שָׁם רָאִיתִי,

אָבִי, אָבִי,

דֹּם יָשֵׁן, בְּלִי רֹאשְׁךָ עַל כְּתֵפַיִם.

אָז נִצֶּבֶת מוּלוֹ אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה

וְקוֹרֵאת לוֹ הַבַּיְתָה בְּבֶכִי.

אַךְ עוֹנֶה לָהּ אַבְרָם: שָׁמָּה אַתְּ יְשֵׁנָה

עִם דִּמְעַת הַמֵּתִים עַל לֶחִי.

לְפָנָיו מִתְיַצְּבוֹת אָז שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת

וְאוֹמְרוֹת:

הִנְנוּ עָלֶיךָ!

בְּשִׁבְעִים פְּקֻדּוֹת־חֹק וְשִׁבְעִים קַרְדֻּמּוֹת

אֶל הַבַּיִת הַזֶּה נְשִׁיבֶךָ!

וְאוֹתְךָ בַּמִּטָּה הַמֻּצַּעַת נַנִּיחָה

וְיָשַׁנְתָּ בָּהּ דֹּם כְּאָבִיךָ!

וְאַבְרָם בַּחֲלוֹם

צוֹעֵק “אָבִי!”

וְקוֹרֵא שֵׁם אִמּוֹ וְעוֹנָה הִיא:

בְּנִי, אַשְׁרֵי… כִּי לוּלֵא הַשַּׂכִּין בִּלְבָבִי.

לְבָבִי בִּי נִשְׁבַּר לִשְׁנָיִם.

אָז בַּלֵּיל הָשְׁלַךְ הָס

וְיָרֵחַ הוּעַם,

וּמוּל בְּרַק פִּגְיוֹנוֹת שׁוֹחֲרִים לַצַּיִד,

הָיָה דְּבַר אֲדֹנָי אֶל אַבְרָם. אֶל אַבְרָם

הַיָּשֵׁן בִּפְרוֹזְדוֹר הַבַּיִת.

לֵאמר: אַל תִּירָא

אַל תִּירָא, אַבְרָם,

כִּי גָדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָּ.

לֶךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לֶךְ לְךָ, דֶּרֶךְ לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם

כְּחַיָּה, כְּתוֹלָע, כְּצִפּוֹר.

מְבָרְכֶיךָ אֲנִי אֲבָרֵךְ, אַבְרָהָם,

וּמְקַלְּלֶיךְ אָאֹר.

*

וְלֹא הִיא מוֹלִיכָה הַסְּפִינוֹת אֱלֵי יָם!

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן רַעַם עַתִּיק וְגָבוֹהָּ,

כּי מוֹלִיךְ אוֹתָן צַו לֵדוֹתָיו שֶׁל הָעָם,

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן דְּבַר אֲדֹנָי אֶל אַבְרָם.

– וַיֶּחְרַד אַבְרָהָם וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו

וַיֵּצֵא מִנִּי בַיִת וָשַׁעַר

כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב

רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר".  אלתרמן.

מאת: אורי אגוז, מנחת 929, גבעת שמואל, אלול תשפ"ה