929 ויקרא פרקים א-ה

כל חומש מהווה נדבך הנבנה על ברכי החומש שקדם לו. בלי השבועות ששנשבע הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב לתיתו להם ולזרים הבא אחריהם את הארץ, לא ניתן היה להבין את יציאת מצרים בחומש שמות ואת תכלית הנדודים במדבר לעבר הארץ המובטחת.

כעת חומש ויקרא שמגיע אחרי בניין המשכן, הוא למעשה פירוט תורת כהנים ומהותה של אותה עבודה במשכן.

חומש ויקרא עוסק בטהרות המשכן, בקורבנות, בכל אותה מלאכה שמהווה את התרגום המעשי של האמונה בפרקטיקה יומיומית שמלווה את חיי האדם.

מעל לכל פירוט הקורבנות והטהרות מעיד בעיני על לימוד וחניכה של תהליך הודיה ותהליך של תיקון.

למשל קרבן התמיד שהוא קורבן עולה הוא חלק מהפרקטיקה של אמירת תודה על האמונה. זהו תהליך טקסי שחוזר פעמיים ביום, מהווה למעשה סוג של הודיה בעיני מעצם היכולת להישען בראיית האדם על כוח גדול ממנו שנותן לו נקודת תמיכה. היום הקורבנות שהוחלפו בתפילה גם בהם האלמנט הזה של הכרת התודה, ההדגשה בכל יום על מה נמצא בתוך חייך הופך לתרגול יומיומי שיכול לתת חוזק. קורבן עולה ליולדת למשל גם הוא קורבן תודה.

קורבנות מסוג אחר הם הקורבנות שמובאים כחלק מתיקון וריפוי. אפשרות לתיקון. גם אם נעשה חטא, גם אם נתקיימה עבירה, יש אפשרות לתהליך תיקון וריפוי. הכהנים הם המתווכים לאדם את יכולתו לערוך חשבון נפש באמצעות מעשה פיזי של קורבן.

טקסיות היא תמיד חלק ממתן תוקף להליך רגשי. בני ישראל שיוצאים מעולם פגאני מצרי עוברים לפי הרמב"ם תהליך של הסתכלות והסתגלות לעולם אמוני מונותיאסטי ובתוך ההסתגלות הזו הם מתרגלים פרקטיקה שמוכרת להם מהעולם האלילי אבל היא למעשה נדבך בדרך לאמונה ולהבנתי הוא למעשה רומז שלעתיד לבוא הקורבנות יהיו מיותרים כי הפרקטיקה תוחלף בתפילה.

הנביא ישעיהו גם ביקר מאד את תהליך הקרבת הקורבנות כשלא נלווה לו תהליך פנימי של שינויץ

היום כאשר הטקסים הללו של הקורבנות נתחלפו בתפילה את, הרי שלהתכוונות הפנימית יש מענה אחר.  

וכך קורא השם למשה מאוהל מועד ומנחה אותו כיצד יוגשו ויקורבו אותם קורבנות:

ראשון הקורבנות הוא קוארבן עולה, קורבן שנשרף כולו על המזבח, ואינו נאכל. הוא מחולק לשלושה:

קורבן עולה מן הבקר

קורבן עולה מן הצאן

קורבן עולה מן העוף

קורבן עולה הוא חלק מקורבנות "קדשי קדשים" עליהם נהוגים דינים חמורים משאר הקורבנות. לעיתים יהא כקורבן יחיד ולעיתים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. 

בין היחידים החיבים בקורבן עולה –יולדץ, עולה לרגל, נזיר, זב, מצורע גר ועוד.

עבור הציבור רוב הקרבנות הם קורבן עולה, ביניהם קורבן התמיד שמועלה פעמיים ביום, קורבן בשני של פסח ועוד.

דינים נוספים שמובאים הינם דיני המנחה. כלומר קורבן הבא מן הצומח. ישנם 5 סוגים שונים:

מנחת סולת

מנחת מאפה תנור

מנחת מחבת

מנחת מרחשת

מנחת ביכורים (מנחת העומר)

בימי קין והבל הובא למעשה קורבן מנחה ראשון.

גם כאן תהא אבחנה בין קורבן יחיד לקורבן ציבור. מנחת חוטא, סוטה יובאו בידי היחיד, כך גם מנחת חינוך היא מנחה שתובא בידי כהן בתחיל עבודתו, ואלו קורבנות חובה. אבל קורבן נדבה הוא אפשרות, הוא בחירה.

דיני השלמים: קורבן הנאכל לכהנים ולמקריב. יש שלושה סוגים: 

קורבן שלמים מן הבקר

קורבן שלמים מן הכבשים

קורבן שלמים מן העזים.

דיני החטאת, כאן אנחנו עוברים לקורבן שמהותו לכפר על חטא. עצם ההכרה בעובדה שגם הכהן הגדול יכול לחטוא ושהוא למעשה חייב גם הוא בהליך תיקון, יש כאן אמירה משמעותית מאד על האנושיות וגם על המשקל שהוא נושא על כתפיו עבור העם כולו.

חטאת כהן משיח – הכהן הגדול

חטאת ציבור – פר העלם דבר

חטאת נשיא – המלך

חטאת יחיד – כשבאה מן העזים

חטאת יחיד – כשבאה מן הכבשים

דיני קורבן עולה ויורד, סוג נוסף של הליך תיקון בעבירה שההשלכות שלה מטלטלות וקשות –עדות שקר. למשעה בכל הגדרה של הבאת קורבן בעבירות האלו משה חונך את העם מבחינה מסורית. כי למעשה יש כאן התוויה של הבנה מהי עבירה ועל מה נדרש תיקון. והנה עדות שקר, שבועת שקר, היא עבירה כמו פגיעה וטומאת המקדש. כאן מתחשבים במצבו הכלכלי של האדם וביכולותיו: 

קורבן עולה ויורד הבא מן הכבשים או העזים והבא מן העופות,

קורבן עולה ויורד הבא – מנחה. 

דיני קורבן אשם גם הוא מנגנון מוסרי שהופך עבור העם את מתן עשרת הדברות סבפר שמות לפירוט קונקרטי של מעשים שבגינם יצטרכו להעלות קורבן. קורבן אשם הוא תמיד קורבן יחיד ולעולם אינו קורבן ציבור. האחריות כאן היא קונקרטית. האדם נושא בה בעצמו. יש 3 סוגים: 

אשם מעילות

אשם תלוי

אשם גזלות

בהמשך חומש ויקרא יפורטו סוגי האשם השונים, והאחראים השונים. לעיתים קורבן אשם הוא גם על שימוש בשגגה בחפץ,כמו קרבן מעילות, מי שהשתמש בחפץ בשגגה של בית המקדש, "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' – אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[ו] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן[ז] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ" (פרק ה', ט"ו–ט"ז)

אבל יהיו גם קורבנות שהם על מעשים קונקרטים במודע, למשל קורבן אשם שנזיר מגיש כשהפר את חובותיו או עזרא הסופר שהביא דוגמה על קורבן שאם על עצם נשיאת שנים נוכרית (ואחד הפירושים שניתן היה שזה סוג של קרבן אשם כמו שנגזר על שפחה חרופה, שפחה כנענית שנישאה לעבד יהודי)

עצם הדיון בקורבנות ובנושא האשמה, ההודיה, התיקון, יש בהם כדי לזכך את הנפש ובראייה שלי, זו היתה המטרה שאנחנו יכולים לקרוא מתוך הפרשות הללו היום. את עבודת המידות שלנו.

ואהרון שבתאי, משורר ומרצה, הביע מחשבות שונות על היכולת או היכולת לתקן בטקסים, אלא רק דרך הלב. נקודה למחשבה:

תיקון/ אהרון שבתאי

אֶת הַזְּוָעָהאֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָאאֶת הַחֶרְפָּה,אֶת שִׁבְרֵי הַסִּכְלוּת,אֶת טִמְטוּמֵי הַדָּתאֶת חֶשְׁכַת הָעֵינַיִםאֶת אַלִּימוּת הַיֵּאוּשׁלֹא יְתַקְּנוּ לֹא קָצִין,לֹא פְּצָצָה, לֹא מָטוֹס,לֹא עוֹד דָּם.רַק תְּבוּנַת לֵב תְּתַקֵּןרַק הָרוֹפְאָה, הָרוֹפֵא, יְתַקְּנוּ,יְתַקֵּן רַק הַמּוֹרֶה הַטּוֹב,הַמּוֹרָה הַטּוֹבָה,הַחוֹבֵשׁ, עֲרָבִי, יְהוּדִי,יְתַקְּנוּ הַנּוֹסֵעַ הַשָּׁלֵו, רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם,נוֹשֵׂא הַכָּרִיךְהַצּוֹעֵד בָּרְחוֹב.פּוֹקֵחַ הָעֵינַיִם יְתַקֵּן,הַדּוֹבֵר בְּחֶמְלָה יְתַקֵּןהַמַּקְשִׁיב יְתַקֵּן,הַמַּשְׂכִּיל יְתַקֵּן,הַמַּמְתִּין וְחוֹשֵׁב יְתַקֵּן,יְתַקֵּן הַמַּדְרִיךְבְּדַרְכֵי הַנְּדִיבוּת, הַחִבָּה,הַצַּיָּר יְתַקֵּן, הַמְּשׁוֹרֵר,יְתַקְּנוּ תַּלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם,גַּנָּנֵי הַשָּׁלוֹם.

הכותבת היא אורי אגוז, מנחת 929 גבעת שמואל, בית מדרש כלנה