כאן לא נאמר "ויבכו אותה".

בפרשתנו מופיעה פטירתם של שנים מתוך שלישיית האחים המנהיגים את עם ישראל במדבר- אהרון ומרים. מותו של אהרון מנומק כעונש על חטא מי מריבה. ולגבי מותה של מרים, האבן עזרא סובר שציונו בנקודת זמן זו, משמש פתיח לסיפור מי מריבה.

חיה ומותה של מרים קשורים קשר הדוק למים. היא שמרה על אחיה התינוק על שפת היאור, היא הובילה את הנשים בשירה ומחול בקריעת ים סוף, וכמובן- היא היתה בעלת הבאר.

המקור הקדום ביותר ככל הנראה לבארה של מרים מופיע בפיוט להושענא רבא של ר' אלעזר הקליר (שע"פ המחקר, היה תנא מהדור השני)- "לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו":

לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנָיִם/לִכְמֵהֵי לֵב הוּשָׂמָה עֵינָיִם/לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מָיִם

לְטוֹבוּ אֹהָלָיו/הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא, אָבִינוּ אָתָּה. הרוקח (ר' אלעזר מוורמיזא) בפירושו לפיוט, מביא את המקור במסכת תענית על שלושה פרנסים שהיו לישראל ובינהם מרים, שהיתה מופקדת על המים וכשנפטרה- נסתלק הבאר.

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון

הכלי יקר מפרש כי הבאר יבשה כעונש על כך שעם ישראל לא הספידו כראוי את מרים,- "ולא הרגישו בהיעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים, כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים".

הנצי"ב מתעכב על המילים "ותיקבר שם " ומציין, כי למרות שעל מרים לא נגזר שעצמותיה לא תובאנה לארץ ישראל, בכל זאת קברו אותה במדבר.

שני פירושים אלה יכולים לפתוח בפנינו צוהר לעולמם של משה ואהרון בעת חטא מי מריבה. הם נחשפים להתנהגותם של בני ישראל המקרינה אדישות כלפי מות אחותם והתנהגות לא תקינה באשר לקבורתה.

מדרש הגדול מתאר בדרך אנושית ונוגעת ללב את המהלך שעוברים האחים האבלים עם בוא התלונה של מי מריבה:

כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה מִרְיָם וּמֹשֶה וְאַהֲרֹן עֲסוּקִים בָּהּ, (ישבו באבילות)

וְיִשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים מַיִם וְאֵין מוֹצְאִים – מִיָּד נִתְכַּנְּסוּ עֲלֵיהֶם.

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם בָּאִים

אָמַר מֹשֶה לְאַהֲרֹן: תֹּאמַר מָה כִּנּוּס זֶה?

אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: לֹא בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גּוֹמְלֵי חֲסָדִים? (באו לנחם אותנו)

אָמַר לוֹ מֹשֶה: אִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין כִּנּוּס לְכִנּוּס,

אֵין זֶה כִּנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁל קַלְקָלָה,

שֶׁאִלּוּ הָיָה כִּנּוּס שֶׁל תַּקָּנָה הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּרֹאשָׁם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת

– וְאַתָּה אוֹמֵר לִגְמֹל חֶסֶד הֵם בָּאִים?!

מִיָּד הֵטִיחוּ דְּבָרִים כְּנֶגְדּוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶה".

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מֹשֶה וְאַהֲרֹן פְּנֵיהֶם זְעוּמוֹת בָּרְחוּ לָהֶם לְאֹהֶל מוֹעֵד.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לִגְדוֹל הַמְּדִינָה, שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה – וּבָרַח לְפַלְטִין שֶׁל מֶלֶךְ.

"וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם" –

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשָׁרְתֵי צִבּוּר:

צְאוּ מִכָּאן בִּמְהֵרָה, בָּנַי מֵתִים בַּצָּמָא וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים וּמִתְאַבְּלִים עַל הַזְּקֵנָה?!

מרים נפטרה, הבאר יבשה, העם התלוננו למים ומשה מכה בסלע במקום לדבר אליו והוא ואחיו נענשים שניהם כתוצאה מכך. אנו רגילים כל כך לשרשרת הסיבתית הזו עד שאולי אנו שוכחים להתבונן בקצה הפותח שלה ולהתעכב לרגע על משמעותו: מרים נפטרה. מעבר למשמעות הלאומית של הפטירה הזו, משה ואהרון איבדו אחות. שותפה אהובה להנהגת העם הסורר. לפני הכל, יש כאן אבל פרטי ומשפחתי מאד. סביר יהיה לטעון שכאן טמונים היסודות לתגובתם הנזעמת של משה ואהרן על תלונת העם.

הצורך לעסוק בצרכי הציבור יום ולילה, גם בזמן אבלם הפרטי, גובר על משה ואהרון בסופו של דבר.

הם מגיעים לסצינת הסלע כשהם אפופים רגשות שליליים. אבל וכאב על מות האחות, יתכן שאף הלם מהמוות (היעדר סיבה למוות עשוי להביע פתאומיות) כעס ואכזבה מתגובת העם- הן בהימנעותם מאבל והן במעשה הקבורה. על רקע כל זאת, ניתן להבין טוב יותר את התגובה המתוסכלת, האולי מוגזמת, שבהכאת הסלע. "שמעו נא המורים" זועם משה בעת הכאת הסלע, ובוחר במילה בעלת קשר אטימולוגי לשמה של אחותו.

אם נחזור לדבריו של האבן עזרא, המתייחסים להופעת מותה של מרים כהקדמה לסיפור מי מריבה, הרי שהתוספת הפרשנית מעניקה משמעות רבה יותר להקדמה זו. התורה לא רק מסבירה לנו את השתלשלות העניינים, כי אם חושפת בפנינו את מצבו הנפשי של משה כהסבר תומך לתגובתו הקיצונית על תלונת המים.

נמצאת בפנינו דוגמה יפה למהלך הדרשני שמוסיף רובד נוסף לטקסט המקראי. אם בתורה קראנו תיאור כרונולוגי יבש ועובדתי, באים הפרשנים ומוסיפים לנו תובנה אנושית ועומק רגשי לסיפור.