929 בראשית פרק א

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר".  

(מתוך המסה גילוי וכיסוי בלשון מאת ח.נ ביאליק)

בשעה טובה ומבורכת התחלנו את התנועה, מקווים לצעוד בשבילי שורות התנ"ך מבראשית ועד דברי הימים. כתבתי תנועה אבל חשבתי מסע. ואז אמרתי, מסע מעורר מחשבה על קושי, על מאמץ, ואת הרי רוצה כאן לעודד את עצמך ואת האחרים לצאת בנפש חפצה ושמחה לתוך טיול. בחדווה ושמחה.                אז החלפתי תנועה מול מסע. וגם לא לעורר תחושת משא מכביד. ונזכרתי במסה של ביאליק. על הנגלה והנסתר בכל מילה. והשתעשתי בעצם המילה מסה, שמשקל נטוע בה, ובכלל מקור המילים והנתיב שהן מפלסות לנו. ואז הבנתי, ככה נביט לתוך פרק. דרך צוהר מילה מסוימת. ורעיונות שעולים. 

"והָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א', פסוק ב')

לפני נקודת ההתחלה של כל דבר התחושה עלולה להיות של כאוס עצום. לחץ וחרדה ופחד מתערבבים בתוך ההתרגשות לקראת הדבר החדש. חשבתי על ילד שהולך לראשונה לגן או מתגייס. הערבוביה הזו של תחושת התוהו נמצאית גם אצלו וגם אצלנו ההורים. לא יודעים לקראת מה הולכים, מה צפוי שם. הכל שרוי בעלטה, כמו מסך שמכסה הכל. ברגעים ראשונים אנחנו כמעט צועדים על פני תהום, מקווים שלא ליפול.  רש"י מפרש, תוהו – לשון תמה ושממון; בהו – לשון בהייה, שאדם תוהה ומשתומם על שממונה של הארץ. או מול דבר חדש – תמה ומשתומם והכל זר לו ואז תחושת הלחץ מתעצמת.

"כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְ֠הֹוָ֠ה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְﬞנָ֔הּ               לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד" (ישעיהו מה, יח)

ר' יוסף קרא מפרש שצורת בשר ודם היא של תוהו " יֹצְרֵי־פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ"  (יש' מד, ט).         השם כמו צייר הוא היחיד שיוכל לצור צורת לא תהו . האדם ממהותו הוא תוהו. ערבוביית רגשות ויצרים בעוצמות משתנות, עליות ומורדות. אם נכיר בזה, יקל עלינו לקבל את גלי התחושות בתוכנו ואולי פחות להבהל מהן אצלנו ואצל הסובבים אותנו. ואם כך טבע האדם בזמן שגרה, מה יהא בימי  ראשית?

"תְּהוֹם אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ." (תהילים מב,ח)

מתוך ההבנה הזו, אולי אם נכין את הנפש לתחושת התוהו ובוהו והחושך ועל פי תהום, נוכל להתמודד טוב יותר עם ההתחלה. אחרת, תהום תוביל לתהום נוספת. ציפייה להתחלה זוהרת עלולה להיות משברית מול מציאות מבלבלת של התחלה. אבל אם הילד בצעדיו הראשונים בגן או בבית הספר או בחוג או בצבא, ידע שזה טבעי שהכל נראה לו מאיים וכאוטי ולא ברור וכנראה הרבה מרגישים כמוהו כי זו החוויה בהתחלה, הרי מכאן בהדרגה אפשר להתחיל להבדיל כמו מלאכת הבורא, להבדיל ולהתבונן ולבאר ולהתבהר מול מה אנחנו עומדים וצעד אחרי צעד להיכנס לתוך המציאות החדשה.  

מאת: אורי אגוז, מנחת 929, גבעת שמואל, אלול תשפ"ה