929 שמות פרק יט-כ
- 25 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
תהליך התקדשות ארוך ומדויק צריך לעבור העם לקראת קבלת עשרת הדברות.
אמונה מצריכה אמון. ההכנה לשמיעת האל מעבירה את העם תהליך נפשי של דיוק וטהרה.
אני נזכרת בטקסים שחזיתי בהם במסעות בחו"ל במזרח. תמיד היה תהליך של הכנה קצר לפני שמיעת דברי האדם שאותו כולם התכנסו לשמוע. לפעמים היו טקסים שכללו ריקוד או תנועה שאמורה היתה לקדש את האנשים. באשראם של אושו לא יכולת להיכנס אלא אם עטית גלימה בצבע בורדו מעל הבגדים במהלך היום ובשעה מסוימת, שש בערב, נדרשת לגלימה לבנה. לפני שהיו מקרינים את סרטיו, היו מבצעים ריקוד קנדוליני, סוג של מחול שאמור לרכז את האנרגיה ולהביא אותה להתפרצות חושית שתהיה ממוקדת. אני זוכרת שצפיתי באנשים, קצת מהצד למרות שהנחתי מעלי את הגלימה, סיקרנה אותי ההכנה וההתמדה והקפידה בה מולאו הדברים.
טקסיות יש לה משקל בהכנה ובהתכווננות. מעמד הר סיני הוא עבורי מקור ועיקר לאמונה היהודית.
עבורי הוא שונה מאד במהות ובקדושה ואי אשפר להשוות אותו למשהו אחר. אבל כל אחד והטסרים שלו, העוצמה שבה הוא לפות בתרבות בזכרון והיטוריה של העם.
בדיוק שאל אותי ידיד אם אני נכנסת לכנסיות ואמרתי שבעבר לעיתים נכנסתי כדי לראות את הארכיטקטורה והמבנה אבל היום אני מרגישה שרוחנית זה לא נכון. המקום עצמו, הטקסים נשערכים בו, הכל מרגיש לי לא. זה לא מקום שאני רוצה שמשהו ממנו ייספג בי.
אנחנו אנשים תהליכיים. דברים עוברים ומשתנים. להשתנות אומר עמיחי הוא הדיבר ה-12.
העם יצא ממצרים, הוא מהלך במדבר לקראת הפיכתו מעם עבדים לעם בני חורין. קבלת עשרת הדברות תיצור עבורו מסגרת. הם נזקקים לחוק, להתווית גבולות. קודם היו תחת שלטון מצרי ועכשיו הם עצמאיים. הם צריכים לבנות מערכת יחסים חדשה של חוק. להירתם אליו מיוזמתם. טקס ההכנה לעשרת הדברות והמעמד המרגש על כל רבדיו, הופך את כולם לחלק ממשהו גדול יותר.
אתה לא יכול לצאת מתרבות אחרת בלי לעבור טקס מכונן כדי להיכנס בעולה של תרבות חדשה. הטקסיות היא חלק מהמהלך שעם ישראל נדרש לעבור. היחסים בינו לבין האל ובינו לבין עצמו מיוסדים כאן בעשרת הדברות.
עשרת הדברות / יהודה עמיחי
אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
הכותבת היא אורי אגוז, מנחת 929 בגבעת שמואל
פרשת יתרו אורי אגוז אתר כיפה
תגובות