929 בראשית פרק ל
- Beit Midrash Kulana
- 14 בנוב׳
- זמן קריאה 2 דקות
"וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן. ג וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה"
כמה אנושי הסיפור שמצטייר בתוך משפחת יעקב. אחרי שחיכה והמתין לה 14 שנה, ברגע המשבר, מאבד יעקב סבלנות ומגלה חוסר רגישות כשרחל פונה אליו אבודה. העומק והיופי שהמקרא מגיש לנו, לא חושש להציף את כל גוני התחושות האנושיות. המדרש אמנם סיפר על רחל שמסייעת לאחותה בחתונה הראשונה כדי להתחבב על לב בעלה, אבל אחרי שנות נישואים וארבע בנים שנולדים לאחותה לאה כשרחל עקרה, רחל לא מסוגלת להחזיק יותר בכאב.
בראשית רבה מפרש שיעקב אומר לה, ממך מנע השם בנים. לא ממני. אמירה שחותכת בבשר החי. ועוד מוסיף יעקב לפי המדרש, שהציע לה לראות מאברהם אבינו, ולתת לו את אמתה כשם ששרה נתנה את הגר לאברהם, ורחל עושה כן ונותנת לו את אמתה בלהה.
"רַבִּי שְׁמוּאֵל אמר אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵתִים, מְצֹרָע, וְסוּמָא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים, וּמִי שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו"
מדרש בראשית רבה מצטט מרבי שמואל שעקרות מטילה משקל עצום על האדם והכאב העצום שנלווה לכך עלול להכריע את האדם. גם רש"י מציין שקינאה רחל כי ללא בנים משולה היא למת ומכך נובעת הזהירות בעיניי המתחייבת להימנע מחטטנות בחייו הפרטים של אדם. אין לדעת מה נסיבות חייו של כל אחד וצריך להיזהר שלא לפגוע ולהכאיב.
מבין המפרשים, בולט הרמב"ן שמזהה את הפגם בהתנהגות יעקב ולא חוסך ממנו ביקורת. צריך היה יעקב להיות רגיש למצוקה שלה אומר הרמב"ן. למה כעס עליה, הרי הוא מבין את המשמעות של העקרות. היה צריך להתפלל עליה, אומר הרמב"ן, כי לזה היא ייחלה כשפנתה אליו: "דעתה לומר שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים... וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה" אבל יעקב לא נוהג כך ומאחר ויעקב עונה לה באופן המבטל את צערה ועוד מתנשא מעליה שלו ניתנו בנים, ורק ממנה מנעו, בשל כך אמר לו הקב"ה – יעמדו בניך האלה שנולדו כבר מול בנה שטרם נולד. על אוטם לבו ייענש יעקב. ואכן כך קרה. כל בניו יתייצבו למול יוסף בן רחל שיהפוך שני לשליט מצרים.
***
בשנות השלושים לחייה, חולה בשחפת, מתגוררת לבדה בתל אביב, כתבה רחל המשוררת מנהמת לבה את השיר עקרה. זהו אחד משיריה האינטימיים ביותר שמבטא כמיהה אישית לבן וההזדהות עם רחל אמנו, ההבנה של המרמור שחשה. הכנות העצומה בשיר בתקופה שבה שירה אישית היתה חריגה, הפכה אותו לאחד האהובים והמזוהים עימה. 16 לחנים שונים הולחנו לו. המשוררת וחוקרת הספרות יהודית בן-צבי הלר פירשה את המשפטים החסרים בשיר, בתנועה קצרה של תחביר כמסמלי תמת העקרות. כאילו רצתה רחל לסמל בתחביר הלא שלם את החוויה שלה כאשה שתופסים אותה כשלא שלמה בהעדר ילדים. הכאב שלה לצד כאב החוויה שמתעצם נוכח המבט החיצוני. כמיהת ליבה נגעה בנימי הנפש של בני הדור והשם אורי הפך להיות אחד השמות השכיחים ביותר. בן לו היה לי.
עקרה/ רחל המשוררת
בן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
מאת: אורי אגוז, מנחת 929, גבעת שמואל, אלול תשפ"ה
תגובות