929 בראשית פרק לז

אחר צהרים אחד כשהייתי בת שבע התעוררתי בוכה בחדר השינה של סבא וסבתא שלי, אחרי שחלמתי שהם אינם, עברו מן העולם. כל כך הייתי קשורה אליהם והחלום טלטל אותי מאד. הרבה זמן ניסה סבא שלי אריה לדובב איתי אבל אני סירבתי. גם לסבתא לא סיפרתי. בסוף אחרי שחזרו ושאלו מלמלתי שחלמתי משהו רע. להעלות על דל שפתיי מה זה אותו משהו רע לא העזתי.              וסבא, שראה שהבכי לא נרגע, הלך ולקח חומש, עם פירוש ר"שי, פתח בחלומות יוסף והראה לי איך כתוב שאין חלום בלי דברים בטלים. שתמיד תמיד, בכל חלום, אמר סבא, יש דברים שחולמים שהם לא נכונים ולעולם לא יקרו. אף פעם.

***

כבר בפסוק השני של הפרק נאמר לנו שיוסף בן שבע עשרה. כאילו ביקשו מאיתנו להבין. הנער בן שבע עשרה, זה גיל האומוניפוטנציה, הגיל שבו אתה בטוח שתוכל הכל, שאתה חייב להרגיש עוצמות כאלה כדי לפרוץ את קליפת המעטפת ההורית החמה והמוגננת ולפסוע צעדים ראשונים בעולם.         גיל שבע עשרה. מי לא זוכר. בכף היד מונח העולם. גם אצל יוסף. ומכאן, מבקשים מאיתנו, תבחנו את כל ההתנהגויות שלו.

למשל,  "וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם"

הביא דיבתם רעה. אומר ר' יוסף בכור שור, סיפר לאביו מה עשו רע. התנהלות שיכולה לקומם אבל גם מובנת באנושיות שלה. הוא הצעיר מכולם, לבדו, הוא מחפש את הדרך להתחבב על אביו. 

ורד"ק אומר, הם לעגו לו והציקו לו, ואת זה הוא סיפר לאביו. הם פגעו בו, לכן הוציא דיבתם רעה.  ויש מפרשים שאומרים שהוציאו דיבת הארץ ועל כך סיפר יוסף לאביו.

אבל אביו אהב אותו, בן הזקונים. והאהבה הזו, במקום שתגן עליו, הופכת אותו חשוף.

האחים שונאים אותו כל כך שאינם יכולים אפילו לדבר איתו לשלום.  עוד לפני החלומות שהוא חולם, עוד לפני שהוא כביכול מתנשא מעליהם, כבר אז הם כבר עוינים אותו מאד.

ואז מגיע שלב החלומות. החלום הראשון על האלומות שמשתחוות בפניו מגביר את שנאת האחים, "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו" ואז חלום נוסף, החלום בו השמש הירח והכוכבים משתחווים בפניו, עכשיו כבר גם אביו גוער בו. וכעת נאמר שהם מקנאים. "וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו". כמעט מוזר. בהתחלה נאמר ששנאו אותו. עכשיו מצוין שקינאו בו.

למה קודם לא קינאו אלא שנאו?

כי אולי את זה מבקש הכתוב לעורר בנו למחשבה. שתגובת ההורה היא התנועה המרכזית בחיבור ובריחוק בין הילדים. הוא בן שבע עשרה. ההתנהגות שלו כמעט מובנת וטבעית. אבל אם ההורה מפלה אותו מול אחרים, ואחרי לא מספיק רגיש לכך שהוא עצמו יצר את האפליה הזו ואז גוער בו לפניהם, הרי הוא מגביר את הקרע. הוא בעצם פוגע ברקמה העדינה של החיבור בין הילדים.

על השנאה מצרף קנאה, וקנאה עזה כשאול ומולה לצד השנאה כמעט בלתי אפשרי לחבר שוב.

ואז , אחרי כל הקושי שביניהם, יעקב שולח לבד את יוסף לחפש אחריהם.

אי אפשר להשאיר את הילדים שלך לבד, מנשים שונות, במורכבות כזו, ואז לצפות שיסתדרו מעצמם. תהיה שם לתווך, תהיה שם לתמוך, לחבר, אל תרחיק ביניהם בגערות פומביות האחד בשני, אל תשאיר אותם לבד. זה מורכב זה קשה וזה לא יצליח. 

כשיש סכסוך צריך לתווך בו. צריך לקחת אחריות הורית.   

הכותבת היא אורי אגוז, מנחת 929 בגבעת שמואל.