929 פרק ב

"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,                                   וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז)

פעם ראשונה מופיע המונח חיים "נשמת חיים". נפש חיה הוזכרה כבר לגבי הבהמות, אך כאן אומר רש"י התווספו הדיבור ולא רק הם אלא גם הדעה. זו תנועת החיים. דיבור לא יכול להתקיים מבלי שתהיה דעה, עמדה. ואולי משכך ניתן להבין למה בחר לצעוד האדם עוד צעד ולטעום מעץ הדעת. הייתה לו דעה ביחס למתרחש.  ורש"ר הירש מסכים. הנתינה האלוקית שנותנת לאדם חיים פנימיים ושליטת השכל היא שהופכת אותו למי שהוא. 

"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

....

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,

וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב...."                         (לאה גולדברג) 

כשפורסם השיר בשנת 1943, טלטלו הידיעות על התקדמות הצבא הנאצי את רוחות הישוב בארץ.           כדי לעודד את רוח הצעירים שהתגייסו לצבא הבריטי להלחם בנאצים, הוחלט להוציא קובץ הגות ושירה שנקרא "בסער" והוקדש "לחייל ולחיילת העבריים מאת סופרי ארץ ישראל". 

גולדברג כתבה את השיר שנדמה שמבקש להעניק לאותם צעירים גם היתר ליהנות מעצם החיים, מריחות השדה שהם נושמים. אחרי אימה שכזו באירופה, קשה מאד לשוב לגעת בחיים הפשוטים מבלי להתייסר. גולדברג עצמה עברה מחזה אימה כילדה כאשר בזמן מלחמת העולם הראשונה נמלטה עם משפחתה מביתה שבקובנה שבאימפריה הרוסית דאז. הם נלכדו בידי חיילים ליטאים מהצבא הלבן והללו האשימו את אביה בקומוניזם. במשך עשרה ימים, ערכו לו בכל בוקר טקס הוצאה להורג עד ששחררו אותם. את הטראומה הנוראה הרסה את חיי האב והשפיעה על כל המשפחה. אולי את החיפוש אחר הנאת החיים הפשוטה היתה צריכה לחפש כבר אז ואת מתנת ההנאה הזו, נשמת החיים, שמפעמת למרות הכל, ביקשה לתת לחיילים ולחיילות שיוצאים להלחם. 

"ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה...ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים... היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה... (משלי, ב,ו) כי הנופח מאפו באחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר 'ונשמת שדי תבינם', כי הנפח באפי אחר – מנשמתו יתן בו.”  (הרמב״ן)

הנשמה העליונה באדם שמונחת לצד בריאתו מעפר. אותה נפש בהמית לפי החסידות, נפש תובענית, ארצית, זו שחיה את דרישות העולם הזה, ולצידה מתקיימת הנפש הרוחנית יותר שבתוכנו, שנשמת הקב"ה מפעמת בה "בצלמנו כדמותנו". עיתים אחת גוברת על השנייה ויש שהם באיזון ויש שהרוח מובילה. כל אחד וכל עת ביכולות ובזמנים שמגיעים איתה. בהבנה ששני הצדדים קיימים בנו יחד.

מאת: אורי אגוז, מנחת 929, גבעת שמואל, אלול תשפ"ה