אברהם הוא הראשון בבני האדם שבכוחו נתונה יכולת הברכה. הם יתברכו ממנו, כמו הפעולה החקלאית של הברחת שתילים, שהיא בעצם נטיעה של ייחור של הצמח. מתוך הברכה שאתה נותן יתברכו אחרים. למילה שאתה מעניק כשאתה מברך יש כוח גדול. ודי לחשוב על הרבנים שאליהם באים להתברך כדי להבין עד כמה גדול כוח המילה. ואם לא נעשה שימוש בכוח המילה? כשאברהם רואה את הרעב בכנען ומחליט לרדת מצריימה הוא לא מערער על השם. המל"בים והנציב מוולוזין ראו בכך ציות ראוי להערכה. אבל הרמב"ן רוא

לכאורה היה הקב"ה אמור לשמוח . " וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים" הם כולם משולבים יחד ויש להם רעיון – "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם". הם רוצים לבנות לעצמם שם. הם מלוכדים. למה הקב"ה מנסה לבלול אותם? המדרש אומר כי הם רוצים להגיע לשמים. רד"ק אומר היו כולם בהסכמה אחת. והסכמתם היתה ללכת בארץ ולבקש להם מקום רחב ידים וישכנו שם כולם ולא יפוצו הנה והנה בהיותם לעם רב. 340 שנה אחר המבול מגיע הרצון להתאחד.

השערת התעודות לפי החוקרים גרף ולהאוזן היא תאוריה שפותחה במאות 18-19 שלפיה חמשת חומשי התורה נוצרו על ידי צירוף של מספר תעודות, שכל אחת מהן הייתה נרטיב עצמאי ושלם העומד בפני עצמו. התעודות הללו שיש ביניהן הקבלה מסוימת, נבדלות, לפי ההשערה, בסגנונן ובתוכניהן ולפיהן הוסברו הסתירות בתורה: • המקור היהוויסטי (ס"י, בלעז: Jehovist – J): נכתב ב-950 לפנה"ס לערך בממלכת יהודה. • המקור האלוהיסטי (ס"א, בלעז: Elohist – E): נכתב ב-850 לפנה"ס לערך בממלכת ישראל. • המקור הדברימי (ס"ד, בלעז: Deute

בספרו "איש האמונה הבודד" מציג הרב סולובצ'יק שתי תפיסות לדמות האדם בהסתמך על סיפור הבריאה: איש ההדר – האדם שנברא בפרק א' וקיבל הוראה למלא את הארץ בצאצאיו ולרדות בחיות שנבראו בו והוא נדרש להנהיג את העולם ולהכניע את הטבע ולהפכו משרת לצרכיו. איש ההדר נברא יחד עם הנקבה ומשכך הום יוצאים יחד בכוחם המשותף למשימה ברורה של שליטה בעולם. וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" ומנגד, איש האמונה הבודד שנברא

"וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב) התורה, אומר מדרש תנחומא, התקיימה עוד טרם הבריאה, וכתובה היתה באש שחורה על אש לבנה. כל מילה ומילה, נצרבה מלכתחילה. אם כך, הרי גם השתלשלות העניינים של האכילה מעץ הדעת, היתה נתונה עוד בטרם הכל נברא. אם ידע הקב"ה עוד בטרם ברא את האדם, שהאדם עתיד להפר את הוראתו, למה נתן לו הוראה כזו? שְׁלוֹשׁ הַמִּלִּים הַמְּשֻׁנּוֹת בְּיוֹתֵר | ויסלבה שימבורסקהכְּשֶׁאֲנִי הוֹגָה

"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה " (בראשית ב, ז) פעם ראשונה מופיע המונח חיים "נשמת חיים". נפש חיה הוזכרה כבר לגבי הבהמות, אך כאן אומר רש"י התווספו הדיבור ולא רק הם אלא גם הדעה. זו תנועת החיים. דיבור לא יכול להתקיים מבלי שתהיה דעה, עמדה. ואולי משכך ניתן להבין למה בחר לצעוד האדם עוד צעד ולטעום מעץ הדעת. הייתה לו דעה ביחס למתרחש. ורש"ר הירש מסכי

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ" (בראשית א, כו) אומר המדרש, שבשעה שבא משה לכתוב את התורה מפי השם, נתקל בפסוק הזה ובא אל הקב"ה בשאלה – הרי אם ייכתב "נעשה..." יאמרו המעליזים שהקב"ה לא לבדו ברא את האדם. שהוא לא יחיד כמו שנטען, ובכך יינתן פתחון פה לאלו הכופרים בו. ענה לו הקב"ה משה כתוב. ועדייין תמה משה. שב הקב"ה ואמר לו: האדם הזה שאני עומד לברוא, אעמיד ממנו גדולים וקטנים. יצאו ממנו גם גדולים, בתורה, במעשים, בהנהגה. וגם קטנים. מנהלים חיי יומיו

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן וב