קשת אחים – אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ / יהושע בן נון
- Beit Midrash Kulana
- 9 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
כל כך דחוס היה האוויר בין האנשים שהצטופפו להאזין לנאומו האחרון, דחוס וסמיך, עד שכמעט ולא הצליח לראות את פניו של משה גם לו היה מתאמץ, ובינו לבינו הודה, שגם לא רצה להתאמץ. פשוט לא היה מסוגל. שנים היו אומרים עליו שלא מש מתוך אוהלו והקפידו לומר, "וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙" לא מש מתוך האוהל ואם לא די ב"משרתו" שננעץ בו גם "הנַ֔עַר" הוסיפו. והוא, שבאמת החל ללוותו עוד כשהיה נער, התגאה תחילה בקירבה ביניהם ורווח לו שרואים עד כמה הוא חוסה תחת כנפי משה וההסותפפות נטעה בו תחושת חשיבות, הגדילה את ערכו בעיני עצמו. אלא שצעיר היה ולא הבין שהחליף הגדרה בהגדרה. תואר בתואר.ואף אחד מהם לא נאמר בזכותו עצמו. שקודם אמרו עליו שהוא נכדו של נשיא שבט אפרים אלישמע בן עמיהוד, מקריב קרבן השבט בשביעי לחנוכת המשכן, ועכשיו הוא משרתו ונערו של משה. ורק ככל שגדל התחילה הסמיכות הזו לחנוק אותו. לא עזרו מילותיה של אמו שכל ההשוואות האלו שהוא עורך רק מדכדכות אותו ולא מועילות, וגם אם היה מצליח לא להשוות, הרי שבאו האנשים וקבעו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני הלבנה", והלעג שאין לו מאורו שלו אלא רק אור החמה שמקרין עליו משה, ננעץ בו וחלחל מריר לכל הילוכו. שנים שאתה נענה לכל הוראה שלו, אמר לעצמו, אז מה הפלא שזוהרך שלך הועם. ובאמת הרגיש שהוא עוקב ומלקט ממנו התנהגויות: איך להניח לאנשים לפרוק את מטעני הכאב והפחד שנשאו למול המסע הארוך; איך לשמוע שוב ושוב את תלונותיהם; איך לנהל את סכסוכיהם ולרתום את הזקנים שיעזרו לו וגם איך הוא מתייאש מהם ראה יהושע. ראה ולמד להיזהר מהתנהלותו הגחמנית של העם. ההפכפכות שלהם הלחיצה אותו. רגע אחד מעריצים אותך, סוגדים לך כמעט, ורגע אחר מאיימים לסקול אותך באבנים כשתלאות המדבר מקשות עליהם. הוא הפך דרוך לכל התנהלות חריגה, תמיד דימה לראות בה הקדמה לפורענות. לכן כשהמתין למשה במעלה הר סיני שירד, טעה לפרש את קולות הצהלה שעלו ממחנה העם המתגודד סביב העגל כקולות מלחמה. לכן גם ניסה להזהיר את משה מפני אלדד ומידד שיצאו להתנבא מחוץ למחנה במקום להתנבא עם שאר זקני העם באוהל מועד. היה בטוח שמשה יעריך את נאמנותו אבל משה לא די שביטל את חששותיו, גם צחק לו. "הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י" שאל אותו משועשע. "ּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם".
והוא הקשיב ושתק וכעס על עצמו שבכלל התערב וגם שנחשף בחולשתו, שנתן למשה לראות כמה מהר היה הוא עצמו מתערער לו היו חולקים על הוראתו. גם חשד שמשה לא מעריך כראוי את ראייתו למרחק, מחמיצים את סגולתו המיוחדת של שבט אפריים, הרגיש קצת כמו בסיפורים שהיה שומע על יוסף כל ילדותו. איך לגלגו על חלומותיו ואיך הושלך לבור ואיך בסוף הפך משנה למלך. "אנשי אפרים תמיד הולכים קצת קדימה מן המקום שבו הם עומדים", אמר לו סבא. "רואים בצורת עוד כשיורדים הגשמים" וגם הוא הרי צדק. אחרי אלדד ומידד חלפו הימים וגם בני קרח יצאו כנגד משה וצירפו אליהם 250 מנשיאי העדה ואז כשהתמרדו הם ודרשו מעמד, לא נעמה לו למשה הדרישה. מול כולם מרדו בו. אז הביט במתרחש מהצד וחשב לעצמו שצדק כשאמר לו לנקוט יד קשה מול הראשונים שהעזו. אבל מאז למד שאנשים לא רוצים לשמוע את התחזיות השחורות ומעדיפים לדחות את הקץ. אחרי, כששלח אותו משה עם שאר נשיאי השבטים לרגל בכנען, נקט בגישה אחרת. רק הוא וכלב נמנעו מלהתריע בפני סכנות צפויות כמו עשרת המרגלים האחרים. להיפך, הם רק התאמצו לחזק את לב העם לצאת להילחם. והנה עכשיו, בנאום הפרידה שלו, הוא שומע את משה מייחס את שליחת המרגלים לו עצמו וגם את העידוד שנסכו בעם.
די, תפסיק, תבע מעצמו לחדול מההתחשבנות הזאת. באמת כל כך ילדותי מצידו לצפות שמשה יזכיר כל מעשה שלו. כמו ילד הוא מחפש כל איזכור של שמו. לרגע אפילו קיווה שמשה יספר בנאומו איך הוסיף לשמו את ה-י' שהפכה אותו מהושע ליהושע, איך סיפר לו בחיוך שהוא מוסיף לו את ה-י' של שרי אמנו, שנודעה כמחוברת ליסוד הלאומי בעם בשונה מאברהם האוניברסלי.
הביט בעם שגמע בצמא את דברי משה ובלבו התפלל שבכלל יתנו לו הזדמנות. ידע שהוא נחשב בעיני רבים כאיש צבא ואסטרטג וזוכרים לו את הניצחון על עמלק ברפידים ואיך ידע לבחור את האנשים המתאימים לצידו כמו שציווה עליו משה - "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". אבל גם זכר איך עמד משה והניף ידיו ואהרן וחור תומכים משני צדדיו וידע שהאנשים זקוקים למשה איש האלוהים ואיפה הוא למול משה.
כל כך התיש עצמו במחשבות שכמעט החמיץ שמשה עצר מנאומו. רק קריאות האנשים סביבו העירו אותו משרעפיו וראה שמשה מסמן לו לקרב אליו.
הלך והתקרב בשביל שנבקע בין האנשים. הרגיש נבוך וקיווה שלא מרגישים במבוכה בהילוכו. רק כשעמד קרוב אליו, העז לשאת אל משה עיניו. כאילו חשש שתגלינה העיניים את כל מה שחלף בלבו עליו. אבל עיניו של משה רמזו למשהו אחר: לימדתי אותך לשאת את העם הזה, אמר לו מבטו, לא סתם התנהלת לידי כל השנים האלה. ההובלה כבר השתרשה בך.
פתאום כשהביט בו מקרוב שם לב לעומק קמטי הגיל שחרצו את פניו, לכתמים החומים שטיפסו במעלה הזרועות. פתאום הבין עד כמה הוא מבוגר, כמו בן שמבין לראשונה שאביו הזדקן ומתקרב אל ערוב ימיו. אני סומך עליך, שידר מבטו של משה. אולי לא תעמוד כמוני מול השמים אבל תדע לעמוד מול האנשים. תדע לבחור לוחמים, תדע לחצות ראשון נהר שאיש לא דרך בו ולכבוש ארץ בתולה. אני הורדתי את התורה אל העם, אתה תצטרך לוודא שהם מקיימים אותה. ואז בבת אחת הניף משה ידיו מעלה ומול כל פני העם סמך אותן על ראשו של יהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ" אמר "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם". והוא עצם עיניו תחת ידי משה ואותה נשימה עמוקה שהמתינה בתוכו כל השנים, מילאה אותו סוף סוף מבפנים. אולי לא סתם הלך כל השנים הללו מאחור, אולי משה הוא שהלך מלפניו כדי שיום אחד, יוכל ללכת שם לבדו. אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ.
אורי אגוז היא מנחת 929 בגבעת שמואל וכותבת סדרת סיפורי קשת אחים.
תגובות