"בהעלותך את הנרות" תפקיד הכהנים להעלות את הנרות במשכן ובעתיד בבית המקדש. אומר רש"י: על שם שהכהן צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. זהו רעיון חינוכי : אנחנו לא נמצאים שם תמיד. אנחנו מדליקים את הנר ונמצאים שם עד שהממשיכים אחרינו יוכלו לעמוד בפני עצמם ולשאת את הנרות שלהם. בכל פעם שאני רואה את השמות של הנרצחין בשבעה באוקטובר או פותח את הידיעה האיומה "הותר לפרסום" מזעזעת אותי האקראיות שבה לפת המוות את אלו שתמונותיהם המחייכות וזיו העלומים נראה מולך. אי אפשר לשאת את המחשבה של החט

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם." (פרק ו, כב-כז) המדרש מפרש שכל אחת מן הברכות מקנה הגנה בתחום אחר –יברכך וישמרך הכוונה בהיבט הממוני. יתמוך ויסייע לך להצליח. ישמור אותך מפני ליסטים שלא יגנבו ממך. יאר... הכו

הנזיר וברכת כהנים בפרק ו מתוארת דמות ייחודית הנזיר. הנזיר פורש מיין, תספורת, טומאת מת. זו בחירה אישית שלו להיות נזיר ואז הוא למעשה מקבל על עצמו את האיסורים. הפרק מפבאר בכל פעם שיפר את אחד האיסורים איך עליו לנהוג כדי להתחיל למעשה שוב מחדש את מלאכת הנזירות. יש כאן גם הכרה ברצון האנושי לקחת על עצמו משהו מורכב ולהפוך את עצמך מחוייב טוטאלית עבורו. זה יכולה להיות ניזרות אבל גם פרויקט, התמסרות לרעיון ועוד. ומאידך, התורה מבינה שטוטאליות כזו קשה לשמירה.ש אדם צריך מרחב לטעות ואפשרות ל

המחנה מתחיל לנוע. אבל טהרת המחנה היא עיקרון מוביל ובפרק ה', מצווה שהם להוציא מן המחנה מצורע זב טמא מת. הטעם: "לֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ג). קריאה היום של הפסוקים האלו בשנים שאחרי הקורונה מהדהדת גם קויש. קושי בגלל הריחוק וסימון אות הקין, קושי בגלל המחיר שמשלמים אלו שמרחיקים אותם. נדמה שהמדרש היה ער לכך גם אז והנה אומר ספרי בפירוש למדבר מג שם מדובר על האסיור לטמא את הארץ: "חביבין ישראל, שאף על פי שהן טמאים שכינה ביניהם." כלומר יש כאן

חומש במדבר. לצאת למסע לקראת היעד. כשסיימתי כיתה י"ב החלטתי לצאת למסע הישרדות. בין הלימודים לבין הגיוס שהפך להיות תחילת עתודה, היה לי צורך לעשות משהו משמעותי עצמאי. להורים סיפרתי שאני נוסעת להתנדב בקיבוץ, וגם תכננתי להגיע בסוף לקיבוץ, אלא שברדך חציתי לפי התחנות שסיקרנו אותי מצפון לדרום. זה התחיל במושב עין איילה, שם הלוויתי מחברה את הגז מדמיע שלה שהיה לה כחיילת, ואז עצירה בתל אביב (בעצם הגעתי לפארק רמת גן, אבל עבור חיפאית זה היה היינו הך) לישון ישנתי בבית הצנחן שאיכשהו הצלחתי ל

דיני הכשרות מפורטים בדקדנות גדולה ומתווים מהלך מוסדר של נכון ולא נכון, מותר ואסור. מיטב המפרשים ניסו לעמוד על פשר יצירת המגבלות האלו. האם ההגדרות נועדו לזכך את המידות האם יש בהן הרגלה של האדם לקבל על עצמו איסורים ובכך הוא מכין עצמו לתוך עולם אמוני שמתווה לו דרך חיים או שאולי היתה כאן הבנה שלא הכל מותר לך לקחת ממנו ואתה צריך לזהות בסביבה שלך גם גבולות ולפעול לפי הם. לא כל עולם החי נתון לך. הרגלה של האנשים לאמונה שיש בה גבולות ויש גדרות. ואחר כך, דיני הנגעים הספחת והצרעת ובהרו

אש יוצאת מלפני השם, רגע אחרי שאהרון מקריב את הקורבנות, אחרי שהוא נושא את ידיו ומברך את העם, בעוד העם רואה את הקורבן שנאכל, לוקחים בני אהרן נדב ואביהוא כל אחד את מחתתו ומניחים עליה קטורת ומקריבים לפני השם אש זרה אשר לא ציווה אותם ואש יוצאת ומאכלת אותם והם מתים. מהי אותה אש זרה? דעת מקרא קובע שאש זרה היא אש שהיתה זרה לעבדת המשכן שלא נתקדשה על גבי מזבח העולה. כלומר פעלו בצורה שהיא לא נכונה מבחינת העלאת הקורבן והתפקיד המוגדר של מהש נדרש מהם. רש"י אומר שבני אהרן לא מתו אלא על ידי

כל חומש מהווה נדבך הנבנה על ברכי החומש שקדם לו. בלי השבועות ששנשבע הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב לתיתו להם ולזרים הבא אחריהם את הארץ, לא ניתן היה להבין את יציאת מצרים בחומש שמות ואת תכלית הנדודים במדבר לעבר הארץ המובטחת. כעת חומש ויקרא שמגיע אחרי בניין המשכן, הוא למעשה פירוט תורת כהנים ומהותה של אותה עבודה במשכן. חומש ויקרא עוסק בטהרות המשכן, בקורבנות, בכל אותה מלאכה שמהווה את התרגום המעשי של האמונה בפרקטיקה יומיומית שמלווה את חיי האדם. מעל לכל פירוט הקורבנות והטהרות מעיד בעיני על

בסיס המשכן הוא לא תרומה. אבל נתינה מחייבת נדיבות לב. כל אשר ינדבנו לבו. אופיו של המביא ישתלב פנימה. כל אחד מבני העם יהפוך להיות חלק. אחרי מה שהתרחש, הם צריכים להיות מחדש חלק בהיווסדות המשכן. התרומה היא הזדמנות פנימית. נתינה היא זיקה בין האל לעמו. המשכן והחיבור ולמעשה הברית כולה, לא יכולה להיות מבוססת רק על חובה אלא גם על אופיים של התורמים ועל זיקתם ועל נכונותם לקחת חלק. תודה נבנית מנתינה וזיקה של זהות.כל אחד מהשותפים מביא את המורשת שלו. כך שהתכונות שלך משתלבות, המשכן הופך

אחרי שעולה משה להר, לקבל את עשרת הדברות כתובים, מאבד העם שממתין לו סבלנית וחושש שמא לא יחזור. העם שקיבל את עשרת הדברות, ששמע את הוראות הקמת המשכן, שהיתה לו קירבה משמעותית כזו לקב"ה וקרובה כל כך בזמן, ברגע אחד הוא מאבד את האמון שזה אכן עומד לקרות, שמשה קרוב. פעם סיפרה לי מישהי שהיא חווה חרדה מהצלחה. בכל פעם שהיא מתקרבת לנקודת ההצלחה, משהו אצלה מתערער ונעלם והיא בעצם מפסיקה. מפסיקה לשלוח מיילים לברר מה קורה עם ההצעה שהגישה, מפסיקה להמשיך עם יוזמה שמתחילה לצבור תאוצה ופשוט מניחה

בשורת פרקים מתאורת בניית המשכן בדקדקנות גדולה. כמויות הזהב הנדרשות, מידות מפורטות לכל מרכיב במשכן ובמזבח, החומרים מהם ייעשה כל דבר, בגדיו של הכהן הגדול, הכל תחום ומוגדר ובהיר ומפורט ואין אפשרות לשגות או לאלתר. השם נמצא בפרטים. ולמה נדרש כזה פירוט? כמה סיבות אפשר למצוא עאן: ראשית הם עוברים מהיות עם עבדים שפעלו עבור אחרים לפעול למען עצמם. הם עבדו בחומרים ובלבנים ועכשיו נדרשים להתעדן. תשומת הלב הזו שנדרשת מהם, תחדד את ההבנה שהם נדרשים כעת למשהו שונה. ההתלהבות הגדולה בעם לקראת

כשהייתי סטודנטית למשפטים התפעלתי עד כמה הפרקים האלו משרטטים את המהלכים של דיני הזנקין המודרנים. את גבולות הקניין. את ההוגנות שבהב ממוסדים יחסי אדם והעבד שחתחיו, בהנחה שבתקופה ההיא מוסד העבדות היה פרוץ הרבה יותר וכאן נתחם בגבולות. המחויבות האנושית לכל אדם באשר הוא וההבנה שהוא לא רכוש כי אם אדם, הקדימו בהרבה את התמודדות העולם המודרני עם סוגיית העבדים. אחר כך דנה החקיקה בעונשים על מכה איש שמת והמוות שנגזר על המכה. על דרגות הענישה ועל ההבדל בין מי שהקרבן שלו לא מתאושש לבין קרבן ש

תהליך התקדשות ארוך ומדויק צריך לעבור העם לקראת קבלת עשרת הדברות. אמונה מצריכה אמון. ההכנה לשמיעת האל מעבירה את העם תהליך נפשי של דיוק וטהרה. אני נזכרת בטקסים שחזיתי בהם במסעות בחו"ל במזרח. תמיד היה תהליך של הכנה קצר לפני שמיעת דברי האדם שאותו כולם התכנסו לשמוע. לפעמים היו טקסים שכללו ריקוד או תנועה שאמורה היתה לקדש את האנשים. באשראם של אושו לא יכולת להיכנס אלא אם עטית גלימה בצבע בורדו מעל הבגדים במהלך היום ובשעה מסוימת, שש בערב, נדרשת לגלימה לבנה. לפני שהיו מקרינים את סרטיו

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" יתרו רואה את המצוקה שמשה נתון בה ומתרה בו שנבל יבל אם ימשיך לפעול כך. לא תוכל לעמוד לבדך מול כל המטלות האלה הוא מזהיר את משה. לפעמים אין מנוס אלא להכיר במגבלות שלך. לשים גבול. לזהות מי אני ולהתוות את הקו אחרת הכל יקרוס. יתרו שרואה את כל אשר עושה השם מוכן לקחת את בנותיו ונכדיו ולהצטרף למשה לדרך החדש

חומש בראשית היה חומש האבות. כעת חומש ההפיכה לעם, חומש שמות, חומש הגאולה, מגיע לרגע ההתממשות. היציאה ממצרים. הקב"ה מבהיר כי הוא עומד להנחית את המכה המשמעותית, מכת בכורות. לקראת המכה הזו יש להתכונן. יש לקחת כלי זהב וכסף מהשכנים, הפרשנות של חז"ל היא שזוהי למעשה התמורה שניתנת להם על עבדותם ועבודתם שנעשתה ללא תמורה שהגיעה להם. הם צריכים להערך גם בהכנות, להכין את לחם המצה כצידה לדרך, הנחיות ברורו לקראת זבח פסח, מפורטות מאד, משיחת הדם על המזוזה. נדמה שיש כאן התגיסיות לקראת הרגע המור

מצוות קידוש החודש. ספורנו אומר, ראש חודש כי הזמן הזה הוא הזמן שלכם. אתם בני חורין לפעול איתו לעשות בו. בעל השפת אמת דורש את הקשר שבין בריאת העולם ליציאת מצרים. העולם נברא בעשרה מאמרות, עם ישראל יצא ממצרים בעשר מכות, ולאחר מכן קיבלו עם ישראל עשר דיברות. יש כאן התממשות של הקשר בין העולם לבין עם ישראל. השפת אמת מסביר שמתוך זה, קידוש החודש זו האחיזה בזמן. הפיכתך לבן חרות היא שליטתך בזמן. וזו מצווה שהיא מתנה, קריאה להתחדשות. כמו שנברא העולם ונוצר משהו חדש, כך ביציאת מצרים נוצר הזה

שש פעמים יבוא משה אל פרעה ויבקש לשלח את העם ושש מכות תוטחנה בו והוא יעמוד בסירובו ויכבד את לבו. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר ושחין. ובכל פעם משה יבקש אותו לשחרר את העם ובכל פעם פרעה יסרב, ואם יעתר נוכח מכת הערב, ויסכים שיצאו לזבוח לאלוהיהם, הרי יחזור בו אחרי שהסכים ויהתל בהם כמו שמנסח משה ולא יתן להם לצאת. וכך שש פעמים ובפעם השביעית, מטיל בהם את הברד. וכעת, מול הברד, מוכן פרעה לשחררם. המכה כבדה כל כך ופוגעת בכל מצרים שפרעה נעתר: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְא

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה". משה חושש מאד ומציב שאלה אחרי שאלה לקב"ה לוודא שיוכל לעמוד באתגר. השם מצייד אותו בניסים גלויים. מטה שהופך לנחש ובאחיזה בקצה זנבו חוזר להיות נחש; יד שמוכנסת מתחת לזרוע ויוצאת מצורעת ואז מוכנסת שוב ונרפאת, ובסוף, מים מן היאור שבבואם במגע עם היבשת יהפכו לדם. ועדיין אומר משה, לא איש דברים אנוכי. "תן לאדם כוח ותגלה מיהו" אמר לינקולן. אדם שש אלי כוח,

"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי"; משה יהפוך למנהיג העם, מי שידע להתמודד עם משברים קשים ניצב כבר בהתחלה מול ההאשמה קשה. מי שמך. אוי כמה שזה נשמע מוכר. הוא שהיה בן למשפחת לוי, שכמעט אבד ביאור אלא שבת פרעה הצילה אותוף שגדל בבית המלך ועדיין חש זיקה ליהדות שלו, הוא שמרגיש חוסר צדק ולכן מגן על עברי שהוכה בידי מצרי, והנה יום למחרת בבואו להפריד בין שני עברים ניצים –מי שמך. הכל הוא מסכן כאשר הוא מגן

הסיפור המכונן של עם ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות. ההפיכה מציבור עבדים לעם אותה פורש חומש שמות. אם בחומש בראשית התגלו אבות עם ישראל וסיפוריהם על השושלות המשפחתיות, עכשיו עובר החומש לעקוב אחרי סיפור העם כולו. אותם 70 נפשות בני יעקב שירדו למצרים בעקבות הרעב, שחסו שם תחת שלטון יוסף המשנה למלך וזכו לנחלות משלהם. הופכים כעת לעם עצום ורב שממלא את הארץ. כעת ניצב פרעה החדש מול עם בני ישראל והם רבים וחזקים ומעוררים את חששותיו: "הנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב