929 במדבר פרק ה'

המחנה מתחיל לנוע. אבל טהרת המחנה היא עיקרון מוביל ובפרק ה', מצווה שהם להוציא מן המחנה מצורע זב טמא מת. הטעם: "לֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ג).

קריאה היום של הפסוקים האלו בשנים שאחרי הקורונה מהדהדת גם קויש. קושי בגלל הריחוק וסימון אות הקין, קושי בגלל המחיר שמשלמים אלו שמרחיקים אותם. נדמה שהמדרש היה ער לכך גם אז והנה אומר ספרי בפירוש למדבר מג שם מדובר על האסיור לטמא את הארץ: "חביבין ישראל, שאף על פי שהן טמאים שכינה ביניהם." כלומר יש כאן אפשרות בכל זאת להיכלל בתוך העם ולא להיות מוקצה אבל כן נדרש תהליך של טהרה כדי שלוב ולהיכלל בגדרותיו.

אגב המונח "מוקצה". בבית שאני מגיע ממנו זה היה מונח שגור. שמעתי אותו בהקשר המוכר של דברים שאסורים בשבת. לעומת זאת בן זוגי נחרד מהמונח הזה. כשאני אומרת לידלים "מוקצה" על צעצוע מנגן בשבת, הוא אומר לי זה כאילו את מקצה החוצה, מחוץ לתחום, מי שאינו דתי, כמוני, וכביכול אני טמא. זה הקנה למונח פרשנות חדשה עבורי. אני אהבתי את הניגון במלעיל שהזכיר לי בית סב, אבל עבורו זה יצר אי נוחות גדולה. "תגידי זה לא מתאים בשת. זה אסור" הציע ואני משתדלת.

וכאן בפרק גם השכינה אינה מסתלקת מישראל כמישהו מוקצה, אך הטומאה אינה יכולה לשכון במחנה הקדוש. טוב שאומרים שהטומאה לא יכולה לשכון ולא השכינה נעלמת. כך קו החיבור עדייו נותר.

בהמשך הפרק מצוין החיוב להתוודת על גזל. כאילו עושה החיבור התוכני הזה של החובה של אדם שגזל להתוודות על חטאו ולהשיב את הגזלה ולהקריב קורבן ולתת רבע מתוך הערך כדרך להשיבו למחנה, הגדרה גם מיהו שיוצא מתוך המחנה אם עשה עבירה שפוגעת במרקם החברתי שמחבר בין כולם. הפר את האמון והברית הלא כתובה שאתה סומך על כך שלא יגזלו ממך בתוך המחנה.

הוידוי שהוא חיב בו הוא אחד המקורות להלכות תשובה אצל הרמב"ם בפתיחת הלכות תשובה:

"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ..." ומשם עובר הרמב"ם על 4 עקרונות שמחייבם וידוי -

"כיצד מתודין? אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח". ולמעשה יש כאן הכרה בחטא ואז פירוט עובדות המעשה ואז לקיחת אחריות ואז התחייבות לעתיד. כשאלו מתמלאים הרי האדם באמת מכיר במעשה שלו ולא ישוב עליו.

בהמשך מובאת פרשת סוטה, אירוע מורכב ובו אשה החשודה בניאוף מובאת למקדש, מושקת מים מאררים ואז אם צבתה בטנה סימן שהיא אכן חטאה. בגמרא סוטה ג ע"א נאמר: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות." כלומר חז"ל רואים את החטא לא כתוצאה של חכמה אלא של עיוות שיקול הדעת. ואולי פה העבירה היא עצם החשד של הבעל באשה כשהוא חושד בה ללא בסיס.

אורי אגוז היא מנחת 929 גבעת שמואל בית מדרש כלנה