929 במדבר פרקים טז-יז
- Beit Midrash Kulana
- 9 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
קרח ועדתו ו־250 אנשים מבני ישראל, יחד עם דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן, ערערו על מעמדו של משה. קורח טוען לשוויון: “כל העדה כולם קדושים". אחד הסיפורים המורכבים ביותר בתורה על מחלוקת, מנהיגות, קנאה וגבולות הביקורת.
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי"
פתיחה חריגה ודרמטית וחז"ל שואלים מיד: מה לקח?
המדרש (במדבר רבה) מציע: "לקח את עצמו לצד אחד." כלומר, הוא פרש מן הציבור ויצר מחנה נפרד. המחלוקת מתחילה ברגע שבו אדם חדל לראות את עצמו כחלק מהכלל.
מי היה קרח?
קרח היה בן דודו של משה. לפי אילן היוחסין: קהת היה אביהם של עמרם ויצהר.
עמרם הוליד את משה ואהרן.
יצהר הוליד את קרח.
ולכן חז"ל מדגישים שקרח לא היה אדם שולי. הוא היה לוי. בעל מעמד. חכם. עשיר מאוד.
במדרש תנחומא נאמר: "פיקח היה קרח."
ומכאן שאלת המדרש: "ומה ראה לשטות זו?" איך קרח החכם מגיע לטענה הזו: *רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו?"
לכאורה זו טענה דמוקרטית: כולם קדושים. כולם קיבלו תורה. למה דווקא משה ואהרן מנהיגים?
כיצד חז"ל מבינים את הטענה? חז"ל אינם מציגים את קרח ככופר. הוא משתמש בשפה נכונה:
קדושה. שוויון. צדק.
אבל המדרש טוען שמתחת למילים מסתתרת שאיפה לכוח. במדבר רבה: "עינו הטעתו." קרח ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא. הוא הסיק מכך שהוא עצמו ראוי לגדולה.
המדרש מלמד שאדם יכול להשתמש אפילו באמת רוחנית כדי להצדיק שאפתנות אישית. המדרש על הטלית שכולה תכלת, זהו אחד המדרשים הידועים ביותר. קרח שאל את משה: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? משה ענה: כן. קרח לעג: אם חוט אחד של תכלת פוטר טלית רגילה, כיצד טלית שכולה תכלת אינה פטורה? כלומר הויכוח איננו הלכתי. קרח שואל: אם כולם קדושים, למה צריך הנהגה? אם כל העם קדוש, למה צריך כהונה?
חז"ל רואים כאן טעות יסודית: קדושת הכלל אינה מבטלת תפקידים שונים בתוך הכלל. המסר שחוזר במדרשים הוא שלעתים הסכנה הגדולה ביותר למנהיגות, לקהילה ולחברה לא באה מבורות, אלא משילוב של כישרון, צדק חלקי, וכמיהה לכוח שאינה מוכנה להכיר בעצמה.
בפרקי אבות, המשנה המפורסמת, קובעת - "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו."
האבחנה ברורה – הלל ושמאי ניהלו דיון זה מול זה. קרח ועדתו לא היה פרטנר. הם לא באמת באו לשיח. משה לא מופיע. לא נאמר קרח ומשה. לא כל ביקורת על הנהגה היא פסולה. השאלה היא האם מטרתה תיקון או השתלטות. יש סכנת פופוליזם. קרח משתמש בסיסמאות מושכות: "כולם קדושים". אבל לא מציע מבנה חלופי.
קדושה ושוויון אינם זהים. כל בני ישראל קדושים, אך לא לכל אחד אותו תפקיד. מנהיגות היא שירות, משה לא נאחז כאן בכוח ולכן לאורך הפרשה הוא שוב ושוב מתפלל עבור העם.
בהמשך, דתן ואבירם, שני שותפיו של קרח, מופיעים שוב ושוב בתורה כמתנגדי משה. לפי המדרש: במצרים הלשינו, בים סוף התלוננו, במדבר מרדו. חז"ל רואים בהם דוגמה למרד כרוני.
משה שרואה את האירוע נופל על פניו. הוא לא מתרגז עליהם כי המדרש אומר שזו כבר המחלוקת הרביעית נגדו. משה מבין שהעם נמצא במשבר עמוק. ולכן הוא פונה להשם שמציע את מבחן הקטורת. כל אחד יביא מחתה עם קטורת. כי הקטורת היא העבודה המקודשת ביותר במשכן. מי שאינו ראוי לה עלול למות. זו לא הצבעה דמוקרטית אלא מבחן רוחני. ואז הם נכשלים במבחן הקטורת ואחרי האדמה פותחת את פיה והם נבלעים.
המשנה ב־פרקי אבות מונה את פי הארץ בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. חז"ל רואים בכך אירוע שנקבע מראש בבריאה. למה דווקא אדמה? המדרש מציע: קרח ביקש לערער את הסדר. את היציבות. לכן האדמה עצמה, יסוד היציבות, בולעת אותו.
בהמשך חלק מהנחמה היא שבני קרח, לפי המדרש, הרהרו בתשובה, ונוצר להם מקום מוגבה בתוך פי הארץ. ולכן חז"ל מייחסים לבני קרח מזמורים רבים בתהילים. לפי המסורת יצאו מהם: משוררים. לויים, אנשי רוח. המדרש מדגיש: אדם לא כלוא בגורל משפחתו.
לכאורה הסיפור נגמר, אבל העם מגיב: "אתם המתם את עם ה'." (פרק יז) כלומר: גם לאחר שהוכח שקרח טעה, עדיין רבים חושבים שמשה ואהרן אשמים. פורצת מגפה בעם. אהרן עובר עם הקטורת "ויעמוד בין המתים ובין החיים."
חז"ל רואים כאן רגע מופלא: אותה קטורת שהרגה את מורדי קרח מצילה עכשיו את העם.
המדרש מסיק: אין דבר טוב או רע מצד עצמו. השאלה כיצד משתמשים בו.
וכדרך להדגמת שלטון אהרן, מביאים נשיאי השבטים מטות ומטה אהרן פורח.
"ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים." שלושה שלבים בבת אחת - פרח. ציץ. שקד.
המדרש מסביר: הקב"ה מראה תהליך חיים שלם ברגע אחד. השקד מופיע אצל ירמיהו כסמל לזריזות "כי שוקד אני על דברי לעשותו." השקד הוא הפרי הממהר להבשיל. המדרש רואה בכך סימן שהבחירה באהרן איננה מקרית אלא מכוונת. הוא מוביל את העם בדרך כהונתו.
קרח ועדתו מאת אהובה קליין
קורח זורע פירוד בלבבות
מבעיר בערה בנחלת מרגליות
רוחו נוסקת גבהים
חותר כוחות עליונים.
אל ההנהגה יישא רגליו
שובל עדה שלמה אחריו
מעלה קושיות טעונים
לשונו דין ודברים.
בעורקיו זורמת גאווה
נפשו דבוקה תאווה
עיניו בוהקות קנאה
צמא כבוד והנאה.
במו ידיו כורת ענף
כהרף עין עלה נידף
נישא ברוח קדים
מתמוסס נרקב במעמקים.
הכותבת אורי אגוז, מנחת 929 גבעת שמואל.
כותבת סדרת סיפורי "קשת אחים"- keshet-achim.com
תגובות