929 במדבר פרקים ח-י'

"בהעלותך את הנרות"

תפקיד הכהנים להעלות את הנרות במשכן ובעתיד בבית המקדש. אומר רש"י: על שם שהכהן צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. זהו רעיון חינוכי : אנחנו לא נמצאים שם תמיד. אנחנו מדליקים את הנר ונמצאים שם עד שהממשיכים אחרינו יוכלו לעמוד בפני עצמם ולשאת את הנרות שלהם.

בכל פעם שאני רואה את השמות של הנרצחין בשבעה באוקטובר או פותח את הידיעה האיומה "הותר לפרסום" מזעזעת אותי האקראיות שבה לפת המוות את אלו שתמונותיהם המחייכות וזיו העלומים נראה מולך. אי אפשר לשאת את המחשבה של החטף הזה שבו ברגע אחד מאבד הורה את ילדו או ילדתו ואת כל השנים הארוכות של אהבה ודאגה ושמירה שברגע אחד נגדעים בצורה האיומה.

כאילו כל המלאכה שלנו כאן היא למען הילדים שלנו, הדורות הבאים. הילדים שלנו שהם הנרות שמאירים עבורנו את העולם ובעבורם ובמחשבה עליהם הדברים נעשים. כשלקחתי על עצמי ללמד במסגרת 929 אחרי שפנו אליי, חשבתי על המשמעות של הלימוד עבור הילדים בבית. אני לא שונה בזה מהרבה הורים אחרים, או מי שאינו הורה ויש לו דרך אחרת להעביר את שלהבת האור שלו לעולם. דרך הדור הבא או דרך עשייה שאתה משאיר אחריך. המחשבה על העתיד נוכחת ונמצאת שם . וכשבעת הזו של המלחמה נגדעים חיי הדור הבא, האורות שלהם שמפסיקים להאיר, הלב מתרסק.

הפסוק מתאר שהשם מורה למשה שיועלו הנרות ואהרן מקיים כמו שאמר משה. לשם מה ההדגשה הזו? מסביר המדרש כדי להראות את הציות של אהרן. ואני חושבת, כדי לתת קמום לאהרן. כדי להראות שהוא כאח בכור שמתמודד עם אח צעיר שמוביל את העם ובכל זאת הוא מוצא את המקום שלו. שלכל אחד יש את התפקיד שלו וגם גדולת אהרן שלא האגו מוליך אותו אלא המעשה. והמדרש עוד מרחיב ואומר שאהרן הצטער שלא השתתף בחנוכת הנשיאים ולכן קיבל את התפקיד של העלאת הנרות " שלך גדולה משלהם." מפני שהדלקת המנורה תימשך לדורות.

אז אולי כן היה צריך לדאוג גם לתחושה הטובה שלו ☺.

כעת זוכים גם הלווים למקום משלהם. הקדשתם היא חלק מהתיקון כי הם מחלים את הבכורות שניטלה מהם הזכות לאחחר חטא העגל. שבט לוי נשאר נאמן. ולכן העבודה עברה אל הלויים.

בהמשך בפרק ט, יוסדר מעמדם של אנשים שנטמאו למת ואינם יכולים להקריב קרבן פסח.

הם פונים למשה: "לָמָּה נִגָּרַע?" ט,ז)

אחד המשפטים היפים כרעיון גדול. הם אינם מבקשים פטור. הם מבקשים להשתתף.

חיבתם למצווה היא שגרמה להופעת פרשת פסח שני. לפעמים הלכה חדשה נולדת מתוך געגוע לקדושה. ופסח שני הוא חודש לאחר פסח הראשון, וכמו שאומר רבי צדוק הכהן מלובלין, פסח שני מסמל שאין מצב אבוד. תמיד אפשר לתקן.

**

הם יוכלו לתקן, ולהמשיך להתקדם עם עם ישראל בעקבות הענן. הענן שוכן על המשכן ומכתיב מתי נוסעים ומתי חונים. לפעמים ישראל חנו יום אחד בלבד, ולפעמים שנה שלמה. יש בזה גם רעיון עקרוני –הליכה בדרך אחר ה' מחייבת גמישות וסבלנות. באחד המחקרים המתקדמים בנושא הצלחה, פרסמה החוקרת אנג'לה דקווארת ספר אודות רכיבי הצלחה. היא מתארת שנחישות והתמדה חשובים אבל יותר מכל חשוב כיצד אדם מגבש עצמו לקום לאחר כישלון. כלומר שהות והצעכבות של שנה בדרך היא כמו עצירה של התקדמות. מי שיודע לצאת גם אחרי עצירה להמשך הוא זה שיצליח. מי שלא עוצר בעצמו ומוותר היא קוראת לזה "גריט". זה עמוד האש שלה.

חצוצרת הכסף שלה שקוראת לעם לצאת לדרך כמו בפרק י'. אותן שתי חצוצרות כסף שנועדו לכנס את העם, להניע את המחנות, להתריע במלחמה.  רמב"ן אומר שהחצוצרה מבטאת קשר ישיר בין הציבור לבין השכינה.לפי הגריט, חצוצרת הכסף הפנימית של כל אחד מאיתנו, מדרבנת אותנו להמשיך גם אחרי עצירה. לא לוותר.

אז הנה הרעיונות המרכזיים שליוו אותנו בעשרת הפרקים הראשונים של חומש במדבר:

קדושה מחייבת אחריות – טהרת המחנה.

תשובה מתחילה בווידוי – גזל ווידוי.

החטא הוא רוח שטות – סוטה.

קדושה אינה בריחה מהעולם – הנזיר.

כל אדם מביא את כוונתו הייחודית – קרבנות הנשיאים.

חינוך אמיתי יוצר עצמאות – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

לעולם אין מאוחר מדי – פסח שני.

המסע הרוחני דורש סבלנות – הענן.

התלהבות רגעית אינה מספיקה – צריך להמשיך ולא לוותר.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') אורי אגוז, כותבת סיפורי קשת אחים על דמויות מתוך השיראליות וההיסטוריה היהודית