929 יהושע פרק ו-ז

כיבוש יריחו, חטא עכן והלקח על אחריות ציבורית

לאחר הכניסה לארץ, יהושע ניצב בפני האתגר הראשון: כיבוש יריחו – עיר מבוצרת שנחשבה למפתח הכניסה לארץ. אולם שני הפרקים אינם עוסקים רק בניצחון צבאי. הם מלמדים על אמונה, משמעת, קדושת הציבור והקשר בין מעשיו של היחיד לגורלו של הכלל.

יריחו נסגרת מפני בני ישראל. מבחינה צבאית נראה שאין אפשרות לכבוש אותה. דווקא אז מצווה השם על יהושע לנקוט דרך בלתי שגרתית: במשך שישה ימים מקיפים הכוהנים והעם את העיר פעם אחת, כשהכוהנים נושאים את ארון הברית ותוקעים בשופרות. ביום השביעי מקיפים את העיר שבע פעמים, ובסיומן תוקעים בשופר וכל העם מריע.

למרבה הפלא, חומות יריחו נופלות, והעיר נכבשת.

רש"י מסביר שההקפות נועדו ללמד שהניצחון אינו מושג בכוח הזרוע בלבד אלא ברצון ה'.

רד"ק מדגיש שהעיכוב במשך שבעה ימים היה ניסיון לאמונה ולמשמעת. העם לא שאל שאלות אלא קיים את הציווי.

מלבי"ם מסביר שהארון הוא "המפקד האמיתי" של המלחמה. הצבא הישראלי פועל מתוך אמונה ולא מתוך ביטחון בכוחו בלבד.

רחב מקבלת את שכרה וכפי שהבטיחו המרגלים, רחב ומשפחתה ניצלים. בכך מתקיים העיקרון שהתנ"ך מדגיש שוב ושוב: מי שבוחר באמת ובצדק זוכה להגנה, גם אם מוצאו מן העמים האחרים.

השם מצווה שכל רכוש יריחו יהיה חרם – כלומר, לא יילקח שלל פרטי. הזהב, הכסף וכלי הנחושת מוקדשים לאוצר השם. אברבנאל מסביר שיריחו הייתה "ראשית הכיבוש", ולכן היא מוקדשת כולה להשם בדומה לביכורים שהם ראשית היבול.

ואז, מיד לאחר הניצחון הגדול מגיע כישלון צורב.

יהושע שולח כוח קטן לכבוש את העי. המרגלים בטוחים שמדובר בעיר קטנה, אך הצבא מובס, ושלושים ושישה לוחמים נהרגים.

יהושע נופל על פניו ושואל מדוע אירע האסון.

השם משיב: "חטא ישראל." מתברר שמישהו לקח מן החרם ביריחו בניגוד לצו.

באמצעות גורל מתגלה השבט האחראי ואז בית האב ואז והמשפחה ואז מתגלה שזהו עכן. עכן מודה שלקח אדרת שנער, כסף ולשון זהב, והחביא אותם באוהלו. הוא נענש בעמק עכור, והחרם מוסר מעל ישראל.

רש"י מסביר שהכתוב אומר "חטא ישראל" ולא "חטא עכן", כדי ללמד שכל ישראל ערבים זה בזה. 

רד"ק מדגיש שכל עוד החטא לא תוקן, השכינה אינה שורה במחנה. לא הכוח הצבאי קובע את התוצאה אלא המצב המוסרי של העם.

ומלבי"ם מסביר שהחטא איננו רק גניבה. עכן פגע בקדושת החרם, ובכך ערער את יסוד המשמעת שעליו נשען כל הכיבוש.

ואברבנאל שואל כיצד ייתכן שכל העם נענש על חטאו של אדם אחד ותשובתו היא שבמחנה קדוש אין עבירה פרטית בלבד. כל אדם משפיע על הכלל, ולכן גם האחריות היא משותפת.

חז"ל מדגישים שיהושע עצמו לא ידע מי חטא, ולכן לא העניש ללא בירור. רק לאחר שהגורל חשף את עכן והוא הודה במעשיו, נגזר עונשו. עכן שעבר כמה עבירות: לקח מן החרם, שיקר והסתיר את מעשיו, משלם את המחיר והעם מתנקה כולו.

יריחו המאתגרת צבאית מוכנעת יחסית בקלות ודווקא בעי, נוחלים תבוסה. אולי כי לא הביטחון העצמי מנצח, אלא היושר והנאמנות לערכים. הערך של הערבות ההדדית פועל כאן ביצר שאת.

מעשיו של היחיד אינם נשארים רק שלו, והמנהיג, לא מחפש אשמים מיד. תחילה הוא מתפלל, אחר כך בודק את העובדות, ורק לאחר בירור מלא פועל. זו דוגמה למנהיגות אחראית שאינה פועלת מתוך לחץ אלא מאחריות.

הצלחה עלולה ליצור תחושת ביטחון מופרזת והאיום הגדול ביותר אינו תמיד האויב שמחוץ לחומות, אלא השחיקה המוסרית שמתחילה מבפנים. זו השאלה שכל חברה שואלת את עצמה: איך מאזנים בין אחריות אישית לבין אחריות ציבורית? עד כמה מעשיו של אדם אחד משפיעים על הכלל? גם היום זו שאלה אקטואלית בחברה שלנו.

כשכתבתי את הפרק שיחקו לידי בני ישיבה בנסוקר. לקחתי את הידלים וצפיתי בהם מהצד. התאפקתי לא לשאול מה שרציתי לשאול –אם הם לא מרגישים מוזר לשחק ולא לקחת על עצמם עול כמו שאר בני ישראל. שאר המילואימניקים. כמה פעמים עמדתי לגשת לשאול, להבין. באמת לדעת מה הם חושבים ועצרתי. לא רציתי שם ליצר ריב. אבל המילים על ערבות הדדית והמצב האבסורדי שהתרחש לנגד עיני, לא נתן לי מנוח.

אורי אגוז  היא סא"ל (מיל'), משפטנית ומחזאית. כותבת סדרת קשת אחים על דמויות מההסיטוריה היהודית והישראלית keshet-achim.com